ספר יונה - הדרך לנינוה דרך תרשיש

למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל

איתא במסכת נדה (ל, ב):

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל...

ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו...

ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהא רשע...

וביאר המהר"ל (דרש לשבת תשובה):

בא רבי שמלאי לאשמועינן שהשם יתעלה אשר ברא את האדם, אל יאמר שאין פעלו תמים 1) מחמת יצה"ר אשר בו, 2) ועוד כי האדם אינו מלאך ולפעמים הוא חוטא מבלי ידיעה, 3) ועוד כי נראה שיצירתו הוא להפסד כי כמה דברים אשר הם מאבדים ומפסידים את מציאותו וקיומו בעולם.

ועל זה אמר רבי שמלאי שאין הדבר כן כי האדם יש לו כח לתקן עד שלא יגיע לו הפסד. ואם לא היה זה היה בודאי יצירתו לבטלה ולא היה ראוי לו הבריאה כלל.

ולפיכך בבטן אמו כשבראו השם יתעלה בראו בתאר הזה, מפני שכך ראוי להיות בריאתו ואז הוא בריאה שלימה מקוימת. וזה שאמר "למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שהוא מונח ומקופל", ורצה בזה כי עצם האדם במה שהוא אדם יתר על שאר בעלי חיים, אינו ענין אחר רק שהוא פנקס בלבד. כאשר כל פנקס נכתב בו אני חייב לפלוני וגם נכתב בו פלוני חייב לי, כך האדם נכתב בו כל מעשיו אשר יעשה הן מה שחייב לבוראו מן החטאים אשר יעשה ומה שהבורא חייב אליו לשלם לו שכר מצות שעשה, מה שאין זה בבהמה שלא נבראת לקבל שכר ועונש כלל. אם כן ההפרש שיש בין האדם ובין הבהמה, הוא מה שהאדם הוא פנקס בו נכתב הכל.

וכאשר יחשוב האדם שהוא כמו פנקס בו נכתב הכל לא יחטא. ואף כי נתן השם יתעלה בו יצר הרע כיון שלפניו דבר זה אינו בא לידי חטא, וכמו שאמר רבי (אבות פ"ב) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין, הרי ביאר כי כאשר ידע שכל מעשיו נרשמים בספר אינו בא לידי חטא. והספר הזה הוא האדם עצמו שבו יורשמו חובותיו וזכיותיו, ודבר זה שייך דוקא באדם ולא בכל שאר בעלי חיים.

האדם מתאפיין באחריות שהוא לוקח לעצמו, שהרי זהו עצם האדם. אבל אין דבר זה נקל לו, עד שמאמצים אותו על ידי השבעת שבועה: "תהי צדיק ואל תהי רשע".

ואם "האדם הוא פנקס" של אחריות, הרי הנביא הוא שיא של מין האדם. מחויב לא רק לעצמו אלא על הכלל. ואף ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א), "הוא מתגבר על יצרו תמיד". ומוצאים אצל הנביאים מאבק אחריות דרמטי.

הנביאים התחבטו עם האחריות המוטל עליהם

לקיחת אחריות על מה שהאדם צריך לעשות היא לא דבר קטן, ואמנם מצאנו שהנביאים נתחבטו עם האחריות הגדולה שהוטלה עליהם.

ספר ירמיה פותח בהודעה שירמיה יהיה נביא לגוים (פסוק ד-ה): "ויהי דבר השם אלי לאמר: בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך: נביא לגוים נתתיך". ותגובת ירמיה (פסוק ו)? "אהה! אדני אלהים! הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי".

אבל השם הפציר לו (פסוק ז-י) שאל יאמר שהוא נער, אלא הוא הולך בשליחות האל עם מסר חשוב. וכאשר שלם עם עצמו, וקיבל השליחות על עצמו, ניתן לו סיוע גדול:

ויאמר השם אלי: אל תאמר נער אנכי, כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר: אל תירא מפניהם כי אתך אני להצלך נאם השם:

וישלח השם את ידו ויגע על פי ויאמר השם אלי הנה נתתי דברי בפיך:

ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע:

ועוד הפעם (יז-יט):

ואתה תאזר מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם:

ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ:

ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם השם להצילך:

ולא היה לו כח לעמוד נגד הנגידים אלא כאשר שלם עם עצמו, אבל מאז: "נביא לגוים נתתיך", ועל ידו "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע".

ומי לנו גדול ממשה רבינו, שמתחילה סירב ואמר (שמות ד, יג) "שלח נא ביד תשלח", שלח מי שתרצה אל בני ישראל! אבל לא אני.

וביתר פירוט מצינו בפתיחת ספר יחזקאל, שלבסוף תיאור המרכבה (פרק א), ממשיך (פרקים ב-ג) עם ה"מגילה", המסר הראשון שקיבל יחזקאל להביא אל בני ישראל בארץ בבל, עם אזהרה שהם אינם רוצים לשמוע מוסר, ולכן "הנה נתתי את פניך חזקים לעמת פניהם... לא תירא אותם ולא תחת מפניהם" (פרק ג, פסוק ח-ט). אמנם יחזקאל לא אמר להם כלום: "ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם" (פרק ג, פסוק טו).

ולכן הוזהר:

בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני:

באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיתו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:

ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת: ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות כי לא הזהרתו בחטאתו ימות ולא תזכרן צדקתו אשר עשה ודמו מידך אבקש:

ואתה כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא חטא חיו יחיה כי נזהר ואתה את נפשך הצלת:

אין לו עמדת ביניים: או שהוא עוזר, או שהוא שותף למכשול. אבל מדוע יהיה דמם על ראשו של יחזקאל? כי מי שיכול לחזות בעניינים כבדים ששאר בני אדם אינם מסוגלים לראות, הלא חובה להודיע להם לטובתם? וכדברי רש"י על פסוקים אלו:

צופה נתתיך. למה אתה שותק? הלא כצופה שמעמידים על המגדלים לראות אם יבאו גייסות לעיר יתקע בשופר להזהיר את העם שיתכנסו ויתחזקו? כן נתתיך להזהירם להשמר מן הפורענות שלא אביאנו עליהם:

והנביא שאינו מזהיר? : מנבואתו הראשונה של ישעיה (פרק ו, ראה רד"ק בפתיחת הספר) אנו למדים שהתקנה לחטא זה אינו אלא לנבא, אחר ש(גם הוא) ראה ותיאר המרכבה בצורה קצרה, אמר שגם הוא אינו יכול לנבא החזיון שראה (פסוק ה):

ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך השם צבאות ראו עיני:

ולכן מה קרה (פסוק ו-ח)?

ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח:

ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר:

ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני:

ולפי התרגום (פסוק ז), קבלת מסר הנבואה, היא היא ה"רצפה" שעל ידה כיפר ישעיה:

וְסַדַר בְּפוּמִי וַאֲמַר הָא שַׁוִיתִי פִּתְגַמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וְיַעְדוּן חוֹבָךְ וְחֶטְאָךְ יִתְכַּפְּרוּן:

עוד הפעם: מי שהגיע להבין הנהגת העולם (מסר המרכבה) ולא יעשה כלום עם זה, "איש טמא שפתים אנכי", ואין לו תקנה אלא "הָא שַׁוִיתִי פִּתְגַמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ!".

יונה הנביא - בין בריחה להתמודדות

יש מהנביאים הם שאנו שומעים על התנגדותם בתחילה, אבל לבסוף קיבלו את נבואתם. סיפור הרתיעה תופס מקום קטן יחסית בתוך נבואתם הגדולה. ובדרך כלל אנו שומעים רק מעט על זה, אם כלל.

אבל מה קורה אם הנביא לא מתמודד עם אחריותו? זה הסיפור של ספר יונה. שאר הנביאים קיבלו נבואתם, אבל יונה ברח.

יונה הנביא קיבל נבואה עם המסר הטיפוסי של הנביאים (פרק א פסוק ב): "כי עלתה רעתם לפני", אבל הפעם נשלח "קום לך אל נינוה העיר הגדולה, וקרא אליה". וזהו כל שנאמר לנו על תוכן נבואתו, כי הספר לא רצה להגיד לנו על שליחותו, אלא על סרבנותו.

ומשלחת זו לא התאימה עם יונה. הספר אינו מגלה לנו, ואין אנו נחשפים למחשבתו של יונה עד סוף הסיפור. רש"י (פרק א פסוק ג) אמנם כבר מרחיב על הטעם שיונה מזכיר לבסוף: "ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה? אמר העכו"ם קרובי תשובה הם, אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים".

ויונה, כנראה, אינו יכול לשבת עם עצמו ולעשות כלום, ואינו אפילו מתמודד עם בעייתו, אלא יורד ליפו ושוכר אניה "לברוח תרשישה", ואולי בארץ אחרת יוכל לקבור נבואתו, ולא ירגיש תחושת אחריות ואשמה על שאינו הולך תרשישה. וברש"י (שם): "ים ששמו תרשיש, והוא בחוצה לארץ. אמר: אברח לי הים, שאין השכינה שורה בחוצה לארץ".

אבל קשה לברוח מאחריות מבלי להתחבט (וברשי" שם: "אמר לו הקב"ה חייך יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם"), ויונה אינו אפילו מצליח להגיע אל תרשיש. ואמנם בתודעה המודעת שלו הוא בורח תרשישה, אבל באמת הוא על הדרך לנינוה, רק בעקיפין. בא הסער, "והאניה (החיים אחרים שבחר) חשבה להשבר" - וברור שהסער בא "כי מלפני השם הוא בורח" - ועכשיו מכיר שיש לו עניינים לא גמורים, ויצא מן החיים האלו. ועכשיו הוא בארץ הפקר, במעי הדגה, מתחשב עם עצמו, ועכשיו מקבל תפקיד נבואתו.

אבל עדיין לא התחבט די. הוא יודע שאינו יכול לחיות בלי הבאת המסר שלו, אבל לא שלם עם עצמו ועם מעשיו. נינוה עושה תשובה, אבל יונה עדיין לא רצה שיעשו תשובה:

וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו:

ויתפלל אל השם ויאמר אנה השם הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה:

חלק הראשון של הסיפור טיפל רק באם יעשה שליחותו, החלק השני מתמודד עם דעתו, ולכן רק עכשיו אנו נחשפים אל טעם התנגדותו (בעוד שבתחילת הסיפור לא הזכיר הטעם - כשם שלא הזכיר פרטי הנבואה ו"רעתם" - כדי להבליט בריחתו של יונה, כדי שתעמוד הבריחה במרכז, לא תוכן הנבואה).

והספר מסיים עם הסתכלות פנימית על הערכים של יונה הנביא:

ויאמר אלקים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי עד מות:

ויאמר השם אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד:

ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה:

קריאת ספר יונה ביום כיפור - אזהרה על התמודדות

במנחה של יום הכיפורים, אנו קוראים ספר יונה. ביום זה לוקחים צעד הרחק מחיים הרגילים שלנו, ולא כמו כל מועד שאנחנו אוכלים ושותים, אלא "תענו את נפשותיכם", בדוגמת יונה במעי הדגה שורה מחוץ לחיי בני אדם. כדי להתבונן ולהתמודד, כל אחד עם הפנקס שלו. אולי בתחילת היום עדיין נסינו לברוח! אבל אין בריחה: הדרך לתרשיש היא הדרך הארוכה לנינוה, ואם לא נתמודד עם עצמינו, נישאר בחרון אף כמו יונה על הקיקיון, אף כשנצליח בדרכינו. אחריות ממתינה.